רילוקיישן לאוסטרליה: הרגשה של נורמליות

שם: נירה שפי
גיל: 45
מקום מגורים: מלבורן, אוסטרליה
הכי מתגעגעת ל: חברות טובות, חגים, לעסק שלי, לכלבו בקיבוץ והכי הכי לחום – קר כאן נורא.

שתיים עשרה ורבע בלילה, בחוץ 7 מעלות. אמור להיות אביב אבל מרגיש כמו סתיו וירד מבול היום. מתי הגשם ייגמר? מתי יהיה קצת קיץ כמו בארץ?

אוטוטו ואני שנה וחודשיים כאן – הפז"ם דופק :).

מקום עבודה חדש

עברתי למקום עבודה חדש. יום העבודה שלי מתחיל בעשר ומסתיים בשש ורבע, באמצע יש שתי הפסקות – אחת של עשרים דקות ואחת של 45 דקות.

הפסקת העשרים דקות מצחיקה אותי בכל פעם, כי עד שהרתחתי מים לקפה ,עשיתי פיפי, התיישבתי לשתות ו… טראח. נגמר. עברו עשרים דקות. מבאס.

אבל אז מגיעה הפסקת ה"חלומות" – 45 דקות של אושר בהן אפשר לעשות הכל – לשתות קפה בנחת, לאכול, לבהות בפייסבוק, לנוח ולהטעין מצברים. לפעמים כולן שקועות בטלפון שלהן אז אני חופרת לי בשקט בפייסבוק – רגע של שקט מופלא.

הגן החדש לעומת הגן הישן

מקום העבודה הקודם שלי היה גן דתי והיום אני עובדת בגן רגיל. אין תפילות לפני כל מה שנכנס לפה, אין חצאיות. מרגיש נורמלי – כמו בקיבוץ.

אנחנו ארבע מורות על 20-25 ילדים בגילאי 4-5. הם גדולים, עצמאים, ללא טיטולים ומוצצים ופחות בכי. יש בעיות משמעת פה ושם אבל כיף – מתאים לי.

בצוות יש איתי עוד שלוש בנות – ברוק מאוסטרליה, ציטו מזימבבואה וג'ין מסין ואני מישראל – מדהים! חוויה אדירה.

הן נחמדות אלי מאוד והיום ממש טס. כך נראה סדר היום של הילדים בכל הקשור באוכל:

• 09:30 – מורנינג תה.

• 12:00 – ארוחת צהרים.

• 15:00 – אפטרנון תה.

• 17:30 – סנדוויצ'ים של ריבה או ואגמאיט (משחת נעלים – כמו אנשובי שלנו בקיבוץ, מין ממרח מקומי מלוח ומזעזע שאם אכלת ממנו שעות תהיה שבע).

יש במקום חגים יהודים ימים מיוחדים. למשל, היום לבשנו בגדים צבעוניים לציין את קהילת החירשים. היה לנו גם יום פוטי – משחק לאומי עם כדור מיוחד וכללים שמשוחק רק כאן. עשינו פעילות על דינוזאורים ועוד. שבוע הבא נכין קופסת אוכל לבית הספר.

בסה"כ, חוץ מזה שאני ללא עברית כמעט תשע שעות ביום, נחמד ונעים שם. הצוות נעים וחייכן אז טוב לי למרות שעות העבודה המרובות.

לדוגמה, לפני שבועיים לא קשרתי היטב את אופניי וכשחזרתי לקחת אותן, נותרה רק השרשרת, עצובה ובודדה. למזלי, המנהלת המהממת שלי אתי, תרמה לי זוג כדי שאוכל להגיע לעבודה.

אז כן, אני צריכה לזכור שזה לא קיבוץ ויש גנבים – ולכן צריך לקשור היטב ולהיזהר. מזכרת מהאופניים שלי נותרה בתמונה מהבלוג הקודם.

נ.ב לעבודה הנוכחית אני מדוושת עשרים דקות ולא נוסעת יותר בתחבורה הציבורית.

בקיצור, סה"כ נחמד כאן. אמשיך לספר את חוויותיי בבלוג הבא.

לקריאה נוספת: רילוקיישן לאוסטרליה : כל מה שרציתם לדעת

לבלוג הקודם: נשים זה כוח